חשבתי לי שיהיה נכון להקדיש טיפה יותר מחשבה לנושא התמליל שפורסם פה בשבוע שעבר. אולי אפילו לרכך במעט את הברוטאליות.

הטינה שלי מתחילה לקבל צורה של שנאה, זה מטריד לי את הזן.
אני יודע שאני לא לבד. רק על פי תגובות המאזנים הרבים שנאלצו לספוג את יריקות האש שאני מפיק בפרצים סמי-דתיים, סטטיסטית, אני לא לבד. זה מתנחשל. לימים, זה יפורר את היסודות.
אני מדבר על חדירת היאפיות המבוססת והצעירה (על טפיה) למרכז תל אביב, ועל תהליך השינוי הנגזר ממנה והעתיד לבוא.
אני רוצה לפסל בגרניט את המהות של רגשות התסכול והחשש לפני ש”שנאת הזרים” הופכת לבון-טון, עוד משהו שדמותגים מסכימים עליו במבט זחוח ויודע כל על ספל אספרסו.

תחושות הדחייה שמלוות אותי בחודשים האחרונים מהמראות, הטקסים והתכנים שאוכלוסייתה המשתנה של העיר משננת וממחזרת אמיתיות מאוד. אני רוטן בקול רם, נועץ מבטי שטנה ומדיר רגלי מהרבה מקומות שהיו לי בית.
בחודשים האחרונים, תופעת חיי הבועה הופכת למעיקה יותר. לא בגלל שאסקפיזם הוא מגונה, אלא מפני שבועה לא יכולה להתקיים מעצם הגדרתה ככזו, נחוץ לה לחץ חיובי בעל ערך- אלטרנטיבה.
ואסקפיזם הוא כל העניין, אנחנו בוחרים לחיות חיים אחרים, מנותקים מהאקטואליה על כל פניה, כי אנחנו רוצים משהו אחר, אנחנו רוצים לשלוט בחיינו, בחוויות שלנו ובעיקר, ברגשות שלנו.
אנחנו רוצים למלא את החלל הזה שיצרנו בחלומות הפשוטים שלנו. אנחנו רוצים להחליט מי יהיה “הגדול האחר” שלנו ולא להיאנס על ידי כאלה שנכפו עלינו.

אסקפיזם היא תופעה אלטרנטיבית בהווייתה. היא קרקע פוריה ליצירה, שונות, פתיחות וחופש. היא תוצאה של כורח, לא של בחירה. מתוך כך שמי שקצה נפשו עד כדי בחילה, מוכן לשלם על כך בממון, נוחות ובריאות, ויש לו מה לומר על זה.
זה הגרעין (כמובן שמסביבו יש פרטים שסתם כך לא רוצים להתעניין בכלום, אבל מבחינה מעשית נטולי משמעות).

אבל המציאות משתנה, יש כסף חדש.
הכסף הזה מושך את מחפשי השלווה והעידן החדש מהפריפרייה הרופסת, השאננה והשבעה לתל אביב. לא מפני שהיא מייצגת משהו שהם רוצים לקחת בו חלק, אלא מפני שהם רוצים ללבוש אותה. על פניה, האריזה התל אביבית בצבעוניותה ותדמיתה, אטרקטיבית ביותר בהיבט הצרכני, היא האקססורי המתבקש להשלמת חבילת המיתוג.
הייחוד של תושבי העיר המתחלפים שציירו את המציאות התל-אביבית כאינדיבידואלים ויצרו את תדמיתה, המיט עליהם אסון ויכפה עליהם לצאת ממנה.
הבועתיות החדשה היא לא יותר מאשר קבוצת תמיכה. היא מתבטאת במכנה משותף של סממני מעמד, אורח חיים, השקפות נרכשות ובוז עצמי סמוי. המהות שלה רחוקה שנות אור מהפרט.

אנחנו לא שולטים על כלום בארץ הזו.
היקף ועוצמת ההתרחשויות דורסנית מדי. כל מה שאנחנו רוצים זה מעט שליטה, אבל זה בלתי אפשרי.
אנחנו לא יכולים לשלוט על הפיצוצים והמוות, על השחיתות והצביעות, הוולגאריות והצבא, ערוץ שתיים ומאיה בוסקילה.
היעדר ביקורת תרבותית וחברתית מוביל נערי היי-טק הולכי תלם, בשלהי שנות העשרים, נבונים אך נטולי אינטלקט, שאופקייהם צרים, מועדים וקלים להשפעה, להתמקד בדברים הקטנים, אלו שהם יכולים לרסן ולאלף לכדי שלמות פדנטית. שליטה אבסולוטית בדבר היחיד שיכול להיות לגמרי בשליטה- אני וגופי.
מביטים פנימה ולא החוצה.

תעשיות שלמות של התבוננות פנימית ופולחן הגוף משגשגות, רוכשים לעצמם קצת ניו-אייג’, יש מבחר ענק ותמיד אפשר להחליף. אוכלים אוכל אורגני, קונים מנוי לסינמטק, נוסעים פעמיים בשנה לחו”ל, עושים ילדים קטנים ומעצבים אותם בדמות ילדים נטולי דאגות ממדינות קרות יותר, בוחרים שלא לבחור, מטפחים שגרה, מפסיקים לעשן, שותים ייגר ווודקה רד-בול, נוסעים במאזדה 3 מליסינג, מתעניינים ביין, נרשמים לחדר כושר, מתמסרים לכל אופנה חולפת, סולדים מהשונה, מחמיצים פנים, סועדים במוזס בשבת בצהריים, לובשים קסטרו, מעשנים סיגר, קונים ג’יפ, מלבינים שיניים, מסירים שערות, מטפחים את הגוף והמיתוג החברתי עד לכדי שלמות, בקנאות דתית.

ועכשיו, שהכל מושלם, וכל דבר מונח בדיוק במקום שיועד לו, ואין אפילו גרגר אבק סורר אחד, עכשיו, שהגשמנו את החלום הקטן שלנו, כשאנחנו יכולים לסגור חלון בזיגוג כפול ולדמיין שהאסתטיקה מתמשכת גם מחוץ לו, וכשכל הדעות והחפצים שרכשנו לעצמנו מעוגנים היטב בחומר, המקום הזה שטיפחנו כל כך אינו ראוי עוד למגורים.
לא רוצים לקלקל וללכלך. אין שום מקום יותר לאופי ורגשות, ובטח שלא לחשיבה חופשית.
אז החללים מתמלאים בשיחות אוויליות על עצם החלל עצמו והמכשירים שלו. הקומונליות הזו מספקת נחמה. אז מתמכרים לה, והופכים אותה למהות.
פלסטית.
אבל גם זה משהו.
לפחות לא להיות לבד עם זה.

תזכרו את זה בפעם הבאה שאמא מזועזעת בקרוקס תבקש מכם לכבות את הסיגריה, כי זה נורא מפריע לקטן.