השבוע חזרתי מביקור עבודה בארה”ב. לפיכך דממת האלחוט.
אני מתעב את האומה הגאה הזו.
אין לי אפילו את תעצומות הנפש לתאר הכיעור האינסופי של Corporate America צרת האופקים, המשועבדת, הפוריטנית והשמנה.

בכל ביקור שלי שם, אני שונא את עצמי שאני יושב שם, בחדרי ישיבות מלאים ביצורים קולניים ובורים, זחוחים מעצם היותם חלק מהמכונה הכלכלית האמריקאית, ומהאומה החזקה ביותר בעולם.

תמיד מפתיע אותי חלום ה”רילוקיישן” של עובד ההיי-טק הממוצע. קשה לי לחשוב על משהו מדכדך יותר מבחינה קיומית, מלחיות ולעבוד באחת מערי השינה הפרבריות של עמק הסיליקון. למעשנים שבינכם, שכבר מכירים את מבטי האימה של האמריקאי הממוצע (והשמן, ממתין להתקף לב בגיל 35 מצריכת יתר של גבינה מותכת וניוון שרירים), הרהיבו לעשות בכמה ערי העמק ולאסור את את העישון ברחוב. כן, כן, שמעתם נכון- אסור לעשן ברחוב. אה כן, וגם לא באוטו עם חלון פתוח…

מבחינתי, עם כל הצער שבדבר, אנחנו חיים בגן-עדן.
או כמו שניסח זאת ג’רמי קלארקסון:

אני בהתאוששות.